מי שמגיע לקליניקה רוצה שיראו אותו ויזכרו אותו. בפרק 35 של "בין שליחות לרווח": למה מטופלים נעלמים דווקא כשמתחילה עבודת העומק, ואיך מחזיקים אותם לאורך כל התהליך.
כשהולכים לרופא,
רוצים שיידע מי אנחנו.
מה קרה בשבוע שעבר,
ומה קרה מאז שנולדנו.
ככה גם מי שמגיע לקליניקה.
הוא בא למקום בטוח ומכיל,
רוצה שיראו אותו, ירגישו אותו,
ויזכרו איפה עצרנו.
בפגישה הראשונה והשנייה יש התלהבות.
ואז מתחילה עבודת העומק,
שהיא כואבת וחושפת,
ודווקא שם מגיע הרצון לברוח.
ברגע הזה המטפל צריך להיות שם.
אבל כשהראש עסוק בחשבוניות,
בפרסומים ובכל מה שמאחורי הקלעים,
המטופל הולך לאיבוד.
תחשבו על מטופל שעוד לא הגיע לאוטו,
וכבר מחכה לו סיכום של הפגישה,
התרגיל שסיכמנו עליו,
ומה מכינים לפעם הבאה.
ולפני המפגש הבא מגיעה תזכורת
שלא רק אומרת מתי נפגשים,
אלא מזכירה על מה עבדנו
ומכוונת אותו קדימה.
ככה הוא מרגיש שייכות,
וממשיך גם כשקשה.
בפרק מדברים על הרגע הזה,
על מה שגורם למטופל להישאר, לחזור ולהמליץ,
ועל כלים חדשים שלוקחים את העבודה המשרדית
בלי לחשוף שום פרט מזהה של מטופל.
ואצלכם, מה הכי מעמיס על הלב בקליניקה?